געגועינו לצורריה

הרבה דובר השבוע על תקרית השגריר הטורקי, סגן שר החוץ, דני איילון - הכסאות, הדגלים וההשפלה. דובר הרבה על הטמטום, על הנזק הדיפלומטי שנגרם - הכל נכון ומצער.

לגבי המניעים והמטרות של המעשה, לדעתי, לא דובר מספיק.

התקשורת עסוקה בלדווח על הנזק שנעשה, על התגובות. יש פחות התייחסות לתהליכי המחשבה שגרמו לנציג רשמי של ישראל לבצע מעשה מטומטם, בעל אפס הגיון אסטרטגי או טאקט - ברמת התפקיד הרשמי שאותו הוא נושא.

ברור שהמעשה הספצפי הזה נבע ממניעים פוליטים פנים-מפלגתיים במידה זו או אחרת. אבל זה לא מה שגרם לי פרכוסים - קל להבין שדני איילון היה כל כך מרוכז בסיפוק צרכיו של ליברמן שהוא לא היה מסוגל להבין את התמונה הכוללת (והמשמעות לקריירה הפרטית שלו) שמשתמעת ממעשיו.

מה שגרם לי להלחץ זה המסר הזה בטוויטר שנרשם (כנראה) על ידי דני איילון, לאחר שהפרשה פרצה (ולפני ההתנצלות):

“אני לא חושב שהלכתי רחוק מדי ולא מביע חרטה. רק אם נעמוד על כבודנו, אחרים יכבדו אותנו http://tiny.cc/wCJ6y”

בתוך המסר הזה איילון מגדיר את המטרה האסטרטגית (לכאורה): “שאחרים יכבדו אותנו” שתתבצע באמצעות הפעולה הטאקטית: “לעמוד על כבודנו”.

הנקודה שבה אני מתחיל להלחץ זו הנקודה שבא אני קולט את סוג הניגוד בין האמצעי שדני איילון השתמש בו בפועל, השפלה של נציג זר, לבין מה שהוא הגדיר כפעולה הטאקטית “לעמוד על כבודינו”.

כמובן שהניגוד הסותר מייצר מצב שבו המטרה גם סותרת את התוצאה בפועל. רצית “שיכבדו אותנו” וקיבלת “התנצלות והשפלה של סגן שר”.

הניגוד הסותר הזה, בין המטרה המוצהרת והתוצאה בפועל שנובע מרצון ב”כבוד”, ידוע ומוכר לכל מי שמכיר את המציאות באיזורנו. הכינוי שלו בלשון לא-פוליטיקלי-קורקטית הוא “הגיון ערבי”.

כמה דוגמאות:

1 - מטרה: התנגדות לכיבוש. (וכבוד)
אמצעי: פיגועי התאבדות באוטובוסים.

אין קשר בין המטרה והאמצעי מעבר לקשר עקום שקיים במוח של מי שחשב על הטאקטיקה. הכיבוש לא נפגע - להפך, הוא רק מתחזק כתוצאה מהפעולות הבטחוניות שמתבצעות כתגובת מנע לפיגועים הבאים (למשל… הקמת חומה, חלוקת השטחים לאיזורים, הגבלת תנועה). כבוד: קיבלת! אוהבים אותך שאהיד!

2 - מטרה: התנגדות לשלטון יהודי. (וכבוד)
אמצעי: החרמת הבחירות.

האמצעי משרת את מה שאתה מתנגד לו - השיטה פועלת כך שאם יש לך זכות הצבעה ואתה לא מנצל אותה האינטרס שלך נפגע בפועל - מכיוון שמי שיכול לייצג את האנטרסים שלך לא מקבל את כמות הקולות שהוא היה יכול לקבל. כבוד? לא יודע. אולי.

3 - מטרה: התנגדות למעורבות של המערב במדינות מוסלמיות (וכבוד)
אמצעי: אימון והטמעת אנשים במערב למטרת פיגועי התאבדות במערב .

אומר רק שהמעורבות הצבאית של כוחות מערב במדיניות מוסלמיות לא ממש קטנה בעשור האחרון… אבל כבוד? קיבלת!

הבעיה נובעת מהרגע שבו “כבוד” הופך להיות למטרה בפני עצמה.
“כבוד” הוא ערך מעורפל שאי אפשר למדוד - והוא תלוי בתחושות סובייקטיביות שמשתנות בין אנשים ותרבויות. כבוד בעל ערך מדיני מקבלים כתוצאה מבניה של עוצמות אסטרטגיות, עוצמה צבאית, כלכלית, תרבותית. לא כתוצאה ממעשים סמליים כמו השפלת שגריר של מדינה.

הגיון שמוכתב על ידי “כבוד” שגורם לכך שהפעולות שנלקחות נוגדות את האינטרסים והמטרות של מי שלוקח אותם.

אני מעדיף שפעולות שנובעות מ”הגיון הערבי” נשאיר לבני דודנו.

—

נ.ב.

ליברמן ואיילון לא הראשונים או הגרועים בעניין הזה - נראה לי שפעולותיו של עמיר פרץ בממשלת אולמרט לוקחות את פרס “ההגיון הערבי” העקום. בהפוכה.

זו היתה אמורה להיות תגובה לפוסט הזה של אבנר קשתן… אבל זה נהייה ארוך מידי. אז זה יהיה פוסט פה. ספויילר: הכותרת למעלה  סארקסטית.

בקיצור, הבחור כותב פוסט על האייפון שהולך כך:

זה נכון שאפל מוכרת הרבה מאוד טלפונים מסוג אחד. אבל צריך לבחון את מצבם בשוק על פי הנתונים…

1- נוקיה וLG מוכרות הרבה פחות טלפונים מכל סוג אבל יש להם הרבה יותר סוגים - והם מוכרים יותר טלפונים מאפל.

2- מכיוון שיש יותר סוגים - הטלפונים עונים לצרכים של יותר צרכנים (הוא לא מסביר למה, דרך אגב)

3- בהנחה ואפל לא ישנו את הגישה שלהם הם ימשיכו להיות מכשיר שמשווק לנישה.

4- מי שמרוצה מנוקיה ימשיך לקנות מוצרים של נוקיה.

5- מסקנה: ??????

וזאת התגובה שלי:

אתה רציני?

אבל הדרך שלהם לא טובה לכולם. ונוקיה, ו-LG, וסמסונג מודעות לכך, ומשווקות עשרות מכשירים לאנשים שונים עם צרכים שונים.

סליחה? הם לא עושים שום דבר שאפילו דומה לזה. הם משווקים מכשירים עם תכונות שנתפרים על פי דרישה של מפעילים סלולארים. על ה”צרכנים” החברות הללו שמו מעט מאד בשנים האחרונות. הם לא יצרו מכשירים שנח להשתמש בהם, הם יצרו זבל מלא בפיצ’רים שאף אחד לא ממש צריך - חוץ מהמפעילים שהשתמשו בפיצ’רים הללו כפתיון שיווקי.

זאת הסיבה המרכזית שאפל, בלאקברי וגוגל-HTC מפרקים להם את הצורה. לנוקיה היו טלפונים חכמים לפני האייפון, לפני אנדרואיד ולפני בלאקברי. היו להם טלפונים חכמים באמצע שנות התשעים. היית מצפה שיהיה להם טלפון חכם שיכול להתחרות בשוק הזה, עם הנסיון שהם צברו.

אין להם. יחסית לדור החדש של הטלפונים החכמים, חוויית השימוש במכשירים שלהם היא זבל, סביבת הפיתוח לסימביאן היא זבל, ובאופן כללי סימביאן = זבל. במהלך שנות האלפיים לא עניין את נוקיה לשנות את זה. ואם אתה מדבר על משתמשי נוקיה, מי שיש לו חיבה היסטורית לנוקיה מתגעגע לנוקיות של סוף שנות התשעים - מכשירים שבאמת היה נח להשתמש בהם. לפעמים לנוקיה יוצא טלפון סביר (כמו ה95 או ה71), אבל בדרך כלל… זבל.

את נוקיה הצרכן לא מעניין - כי הצרכן לא משלם על המכשיר - המפעיל משלם עבורו. הקוראניות שאתה מזכיר… הם לא היו מזהים צרכן קצה גם אם הוא היה עובר מולם ברחוב ונתקל בהם.

בסופו של דבר אין אף אפליקציה שתהפוך אותו לנוקיה, ולכן משתמשי נוקיה המרוצים ימשיכו להיות מרוצים עם הנוקיה.

שטויות. כולם יעברו לאנדרואיד או לאייפון (או פאלם, או בלאקברי) - כשהמחירים של המכשירים החכמים (הטובים) ירדו בצורה שהם יהיו תחרותיים מול הזבל הזול שמהווה את רב המכירות של נוקיה.

נוקיה כבר עכשיו מפסידים כסף בצורה פסיכוטית

וזה עוד שלב מוקדם. יש אנשים שלא עוברים לאייפון או אנדרואיד בגלל שמחיר המכשירים עדיין גבוה.

נוקיה משווקים הרבה מכשירים שונים עם 3 מערכות הפעלה שונות (לפחות) שלא תואמות אחת לשניה… וכולם גרועות, דרך אגב. כולל מאמו שאמורה להציל את נוקיה (ואולי היתה מצליחה אם היא היתה נשלחת במכונת זמן חמש שנים אחורה). אין להם סיכוי.

אבל ל-LG לא איכפת אם האייפון יותר פופולרי מכל אחד ואחד מהטלפונים שלה. איכפת לה מהשורה התחתונה, שהיא מוכרת פי אחד וחצי מאפל.

אתה אומר “השורה התחתונה”

it doesn’t mean what you think it means.

מה שחשוב לLG ולכל חברה אחרת, בפרט אם היא חברה ציבורית, זה *רווחים* - לא גודל שוק. גודל שוק הוא כלי שפוטנציאלית יוצר רווחים. מה שאתה מתאר כגודל שוק הוא נתון חלול מכיוון שכשאין תאימות, אין סביבת פיתוח אחידה, ממשק אחיד, חומרה אחידה. אז אין להם שום דרך להשתמש ב”גודל השוק” שלהם כמנוף לעתיד. באיזה מערכת הפעלה הטלפונים של LG משתמשים בכלל? איך נראת סביבת הפיתוח שלהם? את מי בכלל זה מעניין?

גודל שוק לא שווה כלום אם אתה לא מרוויח - או יכול למנף את גודל השוק הזה להרוויח.

אין להם סיכוי. וידוס מובייל לא מתחרה בכלום היום, ועד סוף 2010 הם תקועים עם 6.5 שהוא בדיחה - הסיכוי היחיד שלהם הוא אנדרואיד - וגם זה יהרוג אותם, בעצם. (דרך אגב… אם הייתי חברה קוראנית גדולה הייתי קונה את פאלם, זה הסיכוי היחידי שלהם. וגם הוא קלוש)

—-

ולגבי אפל אתה שוכח משהו קטן: אפל קיימת בשוק מאמצע שנת 2007, ז”א פחות משלוש שנים. קצב הגידול של אפל בשוק הזה איננו שטוח, הוא גם איננו לינארי - הוא אקספוננציאלי. כנ”ל אנדרואיד.

ואני אשאיר אותך עם מחשבה אחרונה:

האייפוד הראשון יצא בסוף 2001 הוא עלה 500 דולאר. הוא שווק למשתמשי מקינטוש בלבד.

הוא לא תפס מסה קריטית עד ל2005 עם דגמי המיני והננו. (300-200$)

היום הם תופסים 70% , לפחות, מכל שוק נגני הMP3 - מה גורם לך לחשוב, לרגע אחד, שאפל מתכוונת להמשיך להסתפק בנתח העליון של שוק הסלולארי כאשר רב האנשים היו קונים אייפון - אם הוא היה נמכר במחיר שהם היו יכולים להרשות לעצמם?

(נעזוב לרגע את זה שאפל היא לא בדיוק שחקנית בתחום הסלולארי, הם משחקים בתחום מערכות המחשוב הניידות - בינהם טלפונים סלולארים)

אני מסוגל לקבל את הטענה שמכשירי אנדרואיד הם מה שיכול להתחרות באפל (וגם לגבי זה יש לי יותר ספקות ממה שאפשר לחשוב)

אבל נוקיה?! אתה עדיין חי בשנות ה90?

טוב שלא הזכרת את מוטורולה… שמעתי שהRAZR שלהם מצליח לא רע.

הפוסט הזה יושב בטיוטות של האתר הזה בערך חצי שנה… ומכיוון שהיום דב מורן הכריז על פיטורים של 110 אנשים ומעבר לאסטרטגיית פיתוח חיצונית מהחברה עצמה זה זמן טוב לפרסם אותו.

כאמור, האסטרטגיה של מודו עוברת שינוי משמעותי שמחייב בחינה מחדש של סיכוייהם. על כך בפוסט שיבוא בקרוב… (ספויילר: זה לא נראה טוב בכלל).



 רבות דובר על הטלפון הזעיר ו90 מיליון הדולארים שהשקיעו בו מטומטמים רפי שכל קרנות הון סיכון והמדען הראשי.

מאז ההכרזות הראשונות לפני יותר משנה וחצי דרך התלאות השונות בתהליך הפיתוח ועד להשקת הבטא הפומבית המצומצמת שסלקום מתאמצת להסתיר ל”השקה השקטה” בסלקום בשבוע שעבר.

כבר כתבתי בעבר, אצל עירא, מה אני חושב על האסטרטגיה של מודו כפי שהיא מוצגת בפומבי - הפיכת הטלפון הזעיר למרכזו של שוק של מכשירים שמתמששקים אליו.

למי שאין כח לקרוא את כל המאמר והתגובות הנלוות, הטיעון שלי, ברמה מאוד שטחית, הוא שלמודו אין סיכוי להצליח לבצע את המשימה שהם אומרים* שהם רוצים לבצע - בגלל שכדי לגרום לחברות לתכנן\לייצר\לשווקמכשירים שמשתמשים במודו צריך ליצור מאסה קריטית של משתמשים שלא משאירה ברירה אלא להשתמש במודו כדי להגיע לקהל היעד הזה - ולמודו אין סיכוי ליצור מאסה קריטית בלי הרבה חברות שייצרו מכשירים שהם לא ייצרו אם לא תהיה מאסה קריטית של מכשירים בשוק… בקיצור:

ביצה, תכירי: תרנגולת. תרנגולת, תכירי: ביצה. עכשיו תריבו מי היה פה קודם.

ברמה היותר מורכבת צריך להבין שמה שמודו מנסה לעשות זה את אחת המשימות המורכבות והקשות ביותר בתחום הCONSUMER ELECTRONICS.

מודו מנסה ליצור סטאנדרט חומרה

מודו מנסה ליצור, דה-פאקטו, סטאנדרט של קונקטור אלקטרוני חדש בשילוב של פרוטוקול תקשורת - כמו, נניח USB (אינטל), מחבר 30 פין של האייפוד (אפל), פיירווייר (אפל), PCMCIA, או איטרנט ועוד עשרות סוגים אחרים של קונקטורים+פרוטוקול שאותם אף אחד כבר לא זוכר - כי הם נכשלו מסיבות שונות.

לאינטל לקח , בערך, 5 שנים ליצור מאסה קריטית לUSB בהם הם כופפו את ידיהם של כל יצרני כרטיסי האם להכניס קונקטורים שלא נתמכו על ידי חומרה נלוות או תוכנה (מ1995 עד 1998 מיקרוסופט לא תמכו בו בכלל, אפל היתה הראשונה שעשתה צעד משמעותי כשהאיימק תמך רק בUSB והרג את הקונקטור שהיה במקים הישנים - אולי הצעד הכי חשוב שג’ובס עשה באפל, עד האייפוד)

USB החל להיות בשימוש נפוץ רק בסביבות 2000 כאשר המוצר שהפך את הUSB לסטאנדרט משמעותי היה, למעשה הדיסק און קי. לאייפוד (שהוכרז ב2001) לקח כחמש שנים עד שנוצר אקו סיסטם של מכשירים נלווים. פיירווייר לא ממש הצליח להתרומם מעולם מעבר לשווקי נישה למרות יתרונות טכנולוגים על המתחרים (שעדיין קיימים, דרך אגב… פיירווייר בגירסה הראשונה שלו יותר יעיל מUSB 2.0 למעבר מידע סינכרוני בזמן אמת, לדוגמה: אודיו).

זה, לכשעצמו סיבה לפקפק בסיכויי ההצלחה של המייזם הזה: חברת סטארטאפ שמנסה לעשות משהו שלחברות כמו אינטל ואפל קשה מאוד לעשות. אבל האמת היא שהסיכוי הוא אפילו יותר נמוך ממה שניתן לחשוב.

מודו זה לא רק ניסיון ליצור סטאנדרט של פרוטוקול תקשורת + קונקטור. מודו זה ניסיון ליצור סטאנדרט פיסי שאינו רק הכנסה של קונקטור נוסף למארז, הוא מחייב תכנון טוטאלי של מוצרים מסביב לרכיב של מודו. ז”א השקעה בפיתוח, יצור ושיווק ברמה שאינה טריוואלית - לא רק מבחינה אסטרטגית (יש המון סיכונים בפיתוח של מוצר שתלוי במוצר של חברה אחרת - בפרט חברת סטארטאפ בשלב מוקדם) אלא גם מבחינות אופרטיבית…

נחשוב מה המשמעות של פיתוח מכשיר שמשתמש במודו עבור, נניח, חברת ניקאנון שמייצרת מצלמות: מצלמת DSLR עם סטאנדרט של מודו.

אז… בהנחה ומישהו בניקאנון מעלה הצאה למוצר עתידי שיש בו אינטגרציה של מודו, זה, בערך,יהיה תהליך הפיתוח:

1 -  אנשים במחלקת השיווק מבצעים מחקר שוק ותוכנית שיווקית עתידית ריאלית עבור מכשיר שמשתמש בסטאנדרט של מודו - בראיה קדימה של, נניח, שנתיים מרגע התחלת הפרוייקט. במידה והמחקר נותן אינדיקציה חיובית לגבי התכנות כלכלית של מוצר עתידי כזה:

2 - הנהלה בודקת מול מנהלי הפיתוח מה המשמעות מבחינתם של הכנסת הסאנדרט הזר הזה למוצר עתידי של החברה כנ”ל מול אנשי הכספים וחזרה לאנשי שיווק שמגדירים מפרט רצוי מבחינה שיווקית למכשיר העתידי הזה (עוד חודש- חודשיים?).

3 - הגדרת תוכנית פיתוח בשיתוף כל הגורמים. הקצאת כ”א הנדסי ללימוד האספקטים ההנדסיים של מודו (תוכנה, חומרה, הנדסת חומרים, עיצוב).

4 - פיתוח המוצר, בדיקות אלפא, בטא. (כמה שאלות שעלולות לעלות בשלב הזה : האם הסטאנדרט של מודו ישאר יציב? האם תהיה תאימות בין הדור הראשון, לדור השני של מודו ברמת התוכנה, חומרה, עיצוב? האם המצלמה בפיתוח תצתרך לעבור סבב נוסף של פיתוח כאשר הדורות הבאיםשל מודו יצאו לשמר תאימות איתם?)
5 - השקה.

תנחשו איפה בתהליך הפיתוח הפרוייקט הזה יעצר?

רמז: מאוד, מאוד מוקדם.

—–
* יכול להיות שבין מה שהם אומרים  ומה שהם יעשו יהיה פער גדול - ואז יכול להיות שמודו באמת יהיו הצלחה פנומנאלית. יש כמה תסריטים ריאלים חיוביים עבור מודו, על זה בפוסט אחר (שאולי יבוא, ואולי לא).

- לפני איןסוף שנה היה לדקס כלב.
- לפני 25 שנה היה לי כלב ,בילי. ההיחוס שלו היה: “פודל מעורב עם אפר”.
- לפני כמעט שנתיים חיינו עם ניאו שלושה חודשים.
- לפני בערך שנה וחודשיים היינו במתחם צער בעלי חיים בעטרות. ליווינו את אלון שהלך לאמץ עוד חתול. היו שם כלבים.

היום לפני שנה חזרנו לעטרות. 31 במרץ. לכאורה זה היה די ספונטאני. זה היה יום שבת, זה לא כאילו היה לנו משהו יותר טוב לעשות. “רק לראות…”

ספונטאני בתחת שלי.

ידענו למה. ידענו את מי. מבחינתי חיכיתי ליום הזה 25 שנה, ודקס חיכתה לו מאז איןסוף.

אז הנה, 7 דברים שלא ידעתם על קלרה רג’ינה מופית!

1 - פעם קרו לה פרגי, לפחות זה השם שהיה לה בצב”ח. היא היתה, כנראה, בת שנתיים. לא סיפרו לנו כלום על העבר שלה - אז הסתדר לנו לארגן לה זהות חדשה:

“קלרה” - בגלל קלארוס הכלבפרה. “מופית” בגלל שקלרה וקלארוס אומרים “מוף!“. רג’ינה* זה על שם המלכה.

לקח די הרבה זמן עד שהחלטנו על השם הנ”ל, זה לא היה תהליך מהיר.
שמות חיבה: “קלרמוף”, “מופינה”, “מופה- קלרית”, “מוף”, “מפלצת”, “כלב-מציק”‘ “יצור פרוותי”.

2 - היא כנראה הכלב המוקלט ביותר בעולם בישראל ברחוב שלנו. על זה בפוסט שיתאר את ההתמודדות שלנו עם חרדת הנטישה** שלה, בהזדמנות. זה אשקרה עבודת מאסטר בהיקף, אם לא דוקטורט.

3 - צעצוע אהוב: טישו. אוכל אהוב: טישו, תחביב: פירוק טישואים, כישרון יחודי: מציאת טישו.

4 - בדירה הקודמת שלנו היתה דלת עם מדף לחתול ודלת ברזל. כמה שבועות אחרי שאימצנו אותה היא ניסתה לברוח פעם, כשלא היינו בבית. היא כמעט הצליחה: היא עברה את מדף החתול.  מצאתי אותה מחוץ לבית, בין הדלתות. המרחק בין הדלתות: 20 ס”מ בקירוב.

5 - היא דוגמנית השנה של צב”ח. דקס גלתה את זה במקרה אצל הוטרינר. את המגנט היא היתה צריכה לקנות. לקנות! 10 ש”ח!  נו טוב. זה למען מטרה טובה.

6 - היא שונאת לשחות***, משתגעת לגמרי אחרי שהיא נרטבת ואוהבת לרדוף אחרי הזנב של עצמה, באמת. היא חזקה בקלישאות. לעומת זאת, היא לא בעניין של לרוץ ולהחזיר מקלות***.

7 - היא רצה מהר. מאוד. היא מאוד אוהבת לרדוף אחרי עורבים - ואם לא היה להם יתרון של תנועה במימד נוסף, סביר להניח שקלרה היתה גם תופסת אותם.

מזל טוב קלרמופית!

—–

* התגובה של אמא שלי להחלטה לקרוא לה רג’ינה: “למה קראת לה על שם סבתא?”.

** מסוג הדברים שלא מספרים לך כשאתה הולך לאמץ כלב מצב”ח.

*** בניגוד מוחלט לניאו.

אז זה מה יש בישועפון:

.2 מגה פיקסל.

אין פלאש.

אין זום.

העדשה היא, כנראה, פלאסטיק מעפן.

אין *שום* שליטה על כלום. לא חשיפה, לא איסו, כלום.

נו טוב. זה לא D5mk2 - ברור גם שדגמי הקצה של נוקיה מצלמות *הרבה* יותר טוב מהאייפון. אבל יש חן מסויים בתוצאות.

להמשך קריאה »

[הפוסט הזה נכתב ב3.2009 ומתייחס לדגם הקודם - 3G, לא ל3GS]

אוקי, אז יש לי צעצוע חדש. זה לקח קצת זמן, שנה וחצי למעשה, ועכשיו יש לי את הישועפון גנרעשן דראיי. (תודה עדינעמה!)

מזל טוב לי, איטס אבאוט פאקינג טיים!

(התמונה צולמה על ידי אריק ק. ולאנד, ברשיון CC. דגם כמו שלי, אבל בנגטיב. לי יש את השחור)

אז כבר שלושה שבועות אני מסתובב עם הדבר הזה בכיס. נראה לי שהתרגלתי כבר. אפשר להתחיל לנסח רשמים ראשונים.

אני אתחיל מהדברים השליליים דווקא, לפי סדר עוצמת החירפון. הרי אני לא ארצה שיתקבל הרושם* שאני פאן בוי של אפל! רחמנא לצלן!

להמשך קריאה »

קיבלנו (בנפרד) מעירא, במקור לשני הבלוגים הנפרדים והגוססים שלנו. ואיכשהוא נראה לנו יותר טבעי לענות במשותף. אולי כדי להצדיק את הכינוי שהוא הדביק לנו, שפוסל אותנו מלהיות ישויות נפרדות…

1. במשותף אנחנו חולקים 2וחצי תארים ראשונים ואחד וחצי תארים שניי.

2. בדייט הראשון שתינו משהו כמו חמישה ליטר הוגרדן.

3. סיפור המדפסת של ריצ’ארד סטולמן, עלה כנושא לשיחה באחד הדייטים הראשונים שלנו, ושנינו הכרנו את הסיפור.

4. את דקס הכי מעצבן בהירנוט שהוא נוטה להשאיר אחריו שובל של גרביים משומשים. את הירנוט הכי מעצבן בדקס הפטיש שלה לקופסאות פח. הכל נכון ומתועד.

5. השת”פ הרשמי הראשון שלנו, סרט אנימציה שנה א’ של דקס שהירנוט כתב לו את הפסקול, התקבל והוצג ב3 פסטיבלים בינלאומיים עד כה.

6. לכלבה שלנו, קלרה רג’ינה מופית, יש פטיש לניירות טואלט. היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא תשמיד את כולם.

7. כשהירנוט עייף הוא נוטה לקרוא שלטים ברחוב בקול רם.
לקח שנלמד בשדות תעופה בחו”ל - הפוביה הגדולה של דקס היא שלא יהיו שקיות.

.

השרביט הנ”ל מועבר למשה, ולטאשה כשיהיה לה זמן.

1 ראש עיר חילוני.

5 סגני ראש עיר בהם:  שתי נשים ואחד פפה אללו.

כמות חרדים בקואליציה: מספר שניתן לצייר במחוגה.

ברוכים הבאים לירושלים החדשה.

רגע לפני שדקס טסה לשבוע הקרוב, הנה משהו שקצת מוזר שלא העלנו לכאן עד עכשיו:

הסרט הזה נעשה על ידי דקס במסגרת קורס חשיבה אנימטיבית, בשנה א’ במחלקה לאנימציה בבצלאל. ההשראה היא סרטו של פיטר גרינוויי כתוב בעור. הפסקול הוא עבודה שלי עם הקרינות של דקס.